הראל חב` לביטוח בע"מ נ' א.ל. תעשיות בע"מ

פסק דין

לפני תביעת שיבוב ע"ס 4,229 ₪.

התובעת ביטחה בזמנים הרלוונטיים רכב מסוג הונדה סיוויק. ביום 2.11.07 פגע רכב הנתבעת ברכב המבוטח על ידי התובעת בעת נסיעה לאחור וגרם לו נזק. התובעת שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בעקבות הפגיעה והגישה תביעה זו.

הנתבעת טענה לפגיעה קלה ברכב התובעת. עוד טענה כי ברכב התובעת היו פגיעות נוספות שלא נגרמו על ידי הנהג מטעמה. לטענתה, סוכם כי מר רפי מאי, נהג הרכב המבוטח על ידי התובעת, יברר את עלות תיקון הנזק ויודיע למר דוד הלוי, נהג רכב הנתבעת. כעבור מספר ימים נוהלה בין הנהגים שיחת טלפון. הנתבעת טענה כי באותה שיחה סוכם כי לסילוק סופי ומלא של כל התביעות בגין התאונה האמורה ישלם מר הלוי למר מאי סך 900 ₪. הנתבעת טוענת כי גרסתה לפיה מדובר בתשלום עבור הנזק הגיונית מגרסת התובעת לפיה התשלום היה רק לצורך כיסוי עלות השתתפות עצמית מצד מר מאי. לטענת הנתבעת אין כל הגיון שמר הלוי ישלם את עלות ההשתתפות העצמית וגם יתבע לאחר מכן בתביעת שיבוב על ידי התובעת לאחר שמר מאי יפוצה על נזקיו.

במסגרת ישיבה מקדמית בתובענה הסכימו הצדדים להכרעה בתובענה על דרך הפשרה (סעיף 79א לחוק בתי המשפט) כאשר פסק הדין ינומק. מר מאי ומר הלוי נחקרו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

אין ספק כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של נהג הנתבעת. מר הלוי העיד כי נהג לאחור מבלי לשים לב למתרחש ("יצאתי מהחניה, לא שמתי לב שמכונית באה מאחורה..."). נזכיר, כי על פי תקנה 45 לתקנות התעבורה, אין להסיע רכב לאחור לפני שננקטו אמצעים למניעת סיכון או פגיעה. ברי כי במקרה זה לא ננקטו אמצעים מתאימים על ידי נהג הנתבעת. יתרה מזו, נהג הנתבעת הודה למעשה באחריותו לתאונה ("לא יודע אם הייתה אשמה, אך ברור לי שאם נסעתי אחורה אחריות שלי").

המחלוקת העיקרית מתמקדת בשאלה אם סוכם בין מר מאי למר הלוי כי תשלום סך 900 ₪ הינו לסילוק סופי ומלא של כל טענות מר מאי או מי מטעמו בנושא התאונה (כגרסת הנתבעת) או שמא מדובר בסיכום המתייחס לסוגיית ההשתתפות העצמית בלבד (כגרסת מר מאי). במחלוקת זו דעתי כדעת התובעת.

מר מאי, שעדותו הותירה רושם רציני ואמין ביותר, ציין כי בירר ומצא כי הנזק לדלת נאמד באלפי שקלים ("ניגשתי למוסך באותו יום והסתבר שהנזק הוא באזור ה-3,500 ₪"). מר מאי העיד כי פנה למר הלוי והציע לו לשלם את עלות ההשתתפות העצמית בלבד ("הצעתי לנהג הנפגע לא לשלם את כל הסכום אלא רק השתתפות עצמית, שאני מחויב לשלם כתוצאה מזה שאני ניגש לחברת הביטוח מאחר ומדובר בנזק של אלפי שקלים"). מר הלוי בעדותו לא הכחיש כי נאמר לו על ידי מר מאי שהנזק לרכב נאמד באלפי שקלים (" לשאלת בימ"ש אני משיב שאני מניח שהוא כן אמר אלפי שקלים").

מר מאי הסביר מה הניע אותו לדרוש את סכום ההשתתפות העצמית ממר הלוי. לדבריו "המחשבה שלי הייתה שחברת הביטוח לא מחזירה את מלוא עלות התיקון אלא עלות תיקון פחות השתתפות עצמית, זה היה סכום מדויק של 900 ₪" (עמ' 2 שו' 13-14).

גם מר הלוי העיד כי ייתכן והמלים "השתתפות עצמית" הועלו בשיחה עם מר מאי אלא שלדבריו "אני הבנתי שהוא מדבר על ההשתתפות שלי, שאני אפנה לביטוח כי אני אשם. ייתכן וזה הועלה בשיחה". לא ניתן על ידי מר הלוי כל הסבר או טעם ממשי לכך שמר מאי ידרוש ממנו תשלום השתתפות עצמית כאשר על פי הבנתו של מר הלוי אותה השתתפות העצמית היא ההשתתפות העצמית שעל מר הלוי לשלם לחברת הביטוח שלו.

מר הלוי ציין בעדותו כי בשיחת הטלפון הסכים מר מאי לקבל סך 900 ₪ לסילוק כל התביעות בנושא התאונה. עם זאת, מר הלוי לא מסר הסבר מפורט ומשכנע כיצד עלה בידו לשכנע את מר מאי, שציין באוזניו באותה שיחה כי הנזק לרכב נאמד באלפי שקלים, להתפשר על סכום הנופל פי כמה מגובה הנזק וזאת, חשוב להדגיש, כאשר נהיר וידוע לשני הנהגים כי מר הלוי אחראי לתאונה וחייב ככזה לפצות את מר מאי בגין נזקיו. לשאלת ב"כ התובעת בעניין זה השיב מר הלוי תשובה לא ברורה: "אני לא חשבתי שיש נזק של אלפי שקלים בטלפון" (עמ' 5 שו' 6). התשובה לא הפכה ברורה יותר גם בהמשך עדותו: " . . אני אומר, זה מה שהיה, לא הייתי ממש עסוק בזה.. הוא אמר שהיה פה ושם דיבר על אלפי שקלים ואמרתי לו שזה לא הדלת ובסוף סגרנו על 900 ₪" (שם, שו' 8-11). כאמור, גם תשובה זו, שהיא לכאורה מפורטת יותר, אין כל הסבר באשר למניע של מר מאי להסכים לקבל סכום נמוך פי כמה מגובה נזקיו הידועים לו באותה עת. הטענה כי במועד התאונה הייתה כבר פגיעה או פגיעות אחרות בדלת איננה יכולה לתת הסבר לכך וזאת מטעם כפול: ראשית, כעניין שבעובדה לא ציין מר הלוי בעדותו כי עניין הנזקים לדלת במועד התאונה היו הגורם שהיטה את הכף לעבר קבלת הפשרה. שנית, מר מאי העיד, ועדותו הייתה מהימנה עלי, כי ייתכן שהדלת הייתה שרוטה אך לא יותר מכך. למר הלוי הוצגו תמונות רכבו של מר מאי והוא התבקש להצביע על הנזקים הנטענים על ידו. הדבר לא עלה בידו.

לאור כל האמור שוכנעתי כי גרסת התובעת מסתברת יותר מזו של הנתבעת. בהתאם אני מקבל את התביעה במלואה. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות (כולל שכר בטלת עדים כפי שנפסק) בסכום כולל של 1,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 1800 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום התביעה ישולם תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי ב"כ הנתבעת שאם לא כן יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז אדר תש"ע, 02 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: